"שנסגרת דלת אחת - נפתחת אחרת, אבל לעיתים קרובות אנו ממשיכים להביט בצער רב כל כך בדלת הסגורה, עד שאיננו רואים את זו שנפתחה בפנינו." כך אמר אלכסנדר גרהאם בל.
סיפור שקרה כך היה:
בחורה אחת מתכנתת במקצועה, קיבלה הצעת עבודה מיד בסיום לימודיה. הצעה מפתה מאוד מחברה בינלאומית מאוד גדולה. אותה בחורה סירבה להצעה הנדיבה מאחר וזו היתה ההצעה הראשונה שקיבלה.
לאחר כחצי שנה הציע לה אחד מחבריה להיכנס לעבוד בחברה בה הוא עבד, כמזכירה ראשית.
בלית ברירה היא קיבלה את העבודה מאחר והיה לה בית לפרנס ורצתה מאוד להיות עצמאית.
בכל בוקר שיננה לעצמה מול המראה את העובדה שזה רק זמני ושהיא לא מפסיקה להמשיך לחפש את המשרה עליה חלמה.
לאחר שנים בהם עבדה באותה 'משרה זמנית', כאשר ראתה שדבר לא זז והיא מרגישה 'תקועה' בקריירה שלה, החליטה שהיא עוזבת.
במקביל, כאשר הבינה שלא פינתה לעצמה זמן לבנות זוגיות, בית, משפחה, קנתה לעצמה כרטיס טיסה להודו, ללא תאריך חזרה...
בחורה אחרת, גם היא מתכנתת, חיכתה בקוצר רוח לקבל הצעה מפתה, לפחות מאחת מכל החברות אליהן הפיצה את קורות החיים שלה. מידי יום היתה פותחת את תיבת המייל בתקווה לקבל את ההצעה המיוחלת שלא הגיעה.
יום אחד, היא קיבלה טלפון מפתיעה.
אנא הגיעי למשרדינו במגדל העמק לראיון.
היא התרגשה, התכוננה, ולבסוף קיבלה את העבודה.
היה לה שכר גבוה ותנאים מצוינים.
מהר מאוד התקדמה וקיבלה אחריות ניהולית, צוות לנהל אותו ואף חדר פינתי עם חלון ענק מזכוכית.
היא הרגישה על גג העולם.
באותם שנים התחתנה, הביאה לעולם 2 ילדים (בן ובת), עברה לגור בבית מפואר באחד המצפים בצפון ונסעה בכל שנה עם כל המשפחה לטיול של שבועיים בחול.
כמה פעמים בחיים יצא לכם לחשוב: מה היה קורה אילו...?
אילו לא הייתי מקבלת את ההצעה ההיא? אילו כן הייתי מקבלת את ההצעה?
אילו לא הייתי מתחתנת, אילו הייתי מתחתנת עם אדם אחר?
אילו הייתי עוברת לגור במקום אחר, אילו הייתי עוברת לחול?
אילו הייתי לומדת דבר זה או אילו דבר אחר?
בנקודות צומת עכשוויות שאנחנו עומדים לפני קבלת החלטה, חוזרות אלינו נקודות צומת קודמות בחיינו. הצמתים המשמעותיות בהן קיבלנו החלטה אך לא היינו שלמים איתה.
החיים מנווטים אותנו לעבר המקום הנכון לנו. לעיתים החלטה שאנחנו מקבלים בנקודת צומת אחת, משפיעה על ההווה שלנו וכמובן שגם על העתיד שלנו ושם הסובבים אותנו.
לעיתים, החלטה בנקודת צומת מתקבלת עבורינו. כך למשל פיטורין.
אם נערוך סקר אצל עובדים שפוטרו נגלה שרובם ראו את זה מגיע.
רובם הרגישו שלא טוב להם במקום שבו הם נמצאים, התפוקות שלהם ירדו משמעותית, הם קיבלו משובים שמעידים על כך אבל לא לקחו אחריות ושינו משהו משמעותי בזמן אמת.
הבחורה בסיפור הראשון, הבינה שהיא לא מצליחה לקדם את חייה על פי חלומה ופשוט ברחה להודו.
הבחורה בסיפור השני, היתה באותו מקום נוח, עם תנאים טובים, שכר, ומתוך בחירה נשארה באותה נקודה לאורך שנים.
בשני המיקרים ניתן היה להגיע לנקודת האושר ע"י לקיחת אחריות ובחירה אחרת.
הדלת שנסגרת מאותת לנו על סגירתה אך ברוב המיקרים אנחנו מתעלמים מהאותות ואף יותר מכך, אחרי שהיא נסגרת בוחרים (אף שלא מתוך בחירה מודעת) להתעסק במה שהיה וכמה טוב היה ולמה נסגר ואיך וכמה, עסוקים בספקולציות של העבר במקום להתעסק במה הולך להיות הלאה, ואיך אני הולכת לקחת אחריות על חיי ולהיות מאושרת בהם?
מה דעתכם? איפה אתם לקחתם אחריות ובחרתם לסובב את הדלת שלכם?
איפה אתם ניצלתם הזדמנות שזיהיתם ושיניתם את הדרך בה הלכתם, מתוך מודעות ובחירה?